ג'מיל עלה לרכבת בתחנת פאסי והחל בנסיעה הארוכה אל גאר דוּ נורד. הוא הרגיש כאילו זו הפעם הראשונה בחייו שהוא רואה את התחנה, כאילו כל השנים הללו היו שקר גדול שהגיעה שעתו להיחשף. כשחצתה הרכבת את הגשר והתקרבה למגדל אייפל, הוא נזכר בחלום של אמיר לגור כאן. עננים אפורים חצו את השמיים הבהירים ממזרח, כמבקשים להודיע שפסטיבל השמש נגמר, וגם הוא היה לא יותר משקר. כשנכנסה הרכבת לתחנת בּיר חכּים ונחילי התיירים הנרגשים מה רִִבה למגדל אייפל ירדו, חש ג'מיל כאילו זה עתה הגיע לפריז, אך לא כתייר שמח ומלא תשוקה, אלא כזר גמור. הוא נדרש להתחיל הכול מחדש, למצוא דרך לשרוד בעיר המתעבת זרים.
 
ג'מיל חי בדירה יוקרתית עם מאהבו הפריזאי בנוחות בורגנית שבעה ומדושנת, אך נותר מהגר חסר מעמד, לכוד בזרותו בחיים של תלות הקצובה בזמן. חברו אמיר, שהיגר איתו מפלסטין לצרפת בימי האינתיפאדה השנייה, פיתח עד מהרה תסמינים של איידס שהפכו את חייו על פיהם, ודרכיהם נפרדו. שנים לאחר מכן הם נפגשים במקרה, באחד הרובעים הפחות זוהרים של פריז.
 
הדירה ברחוב פאסי הוא רומן תזזיתי ונוקב, רווי אירוניה ולעג מושחז. הוא נע בין מקומות וזמנים, מקיים דיאלוג עם יצירות קולנוע, טלוויזיה וספרות, ומדלג בין סיפורי חניכה מינית לאירועים היסטוריים גלובליים – שכולם נמסרים מנקודת מבטם של שני הגיבורים: מבט חד של אחרות עיקשת, המערערת נרטיבים מוכרים.
 
ראג'י בּטחיש הוא משורר, סופר וחוקר תרבות פלסטיני יליד נצרת (1970). בין פרסומיו בשפה הערבית: צל והד (שירה, 1998), עירום ושירים אחרים (שירה, 2002), גינה לחורף, צל לאביב אבוד (שירה, 2003), במקום מה שאבד (סיפורים קצרים, 2005), חדר בתל אביב (סיפורים קצרים, 2007), מלח רב, מעט אדמה (סיפורים קצרים, 2009), יבשה־מבוכה־ים (פורטרט בפרוזה, 2011), כאן שיחקה רוזה (פרוזה, 2014), יולא ואחיותיו (רומן, 2017) ואשת המכולה (נובלה, 2025).