בין הפגישות הייתי טומנת בתיבה של הפסיכולוג המון דפים שכתבתי לו. הפסיכולוג לא פיתח שום שיחה על ההמצאה הזאת שלי, לכתוב לו בין פגישותינו, ולא אמר דבר על תוכן מכתביי. "את כותבת מאוד יפה", היה המשפט היחיד שאותו הוא חזר ואמר כשהיה מחזיר לי את המעטפה החומה על תכולתה.
 
אם ככה, זה כנראה בסדר בשבילו המכתבים האלה שלי, חשבתי, אולי הם באמת עוזרים לו לטפל בי. 
הסידור הזה היה טוב גם בשבילי. מדֵי שבוע הייתי יוצאת מחדר הפסיכולוג עם ערמת ניירות מלאים בהמון משפטים בכתב ידי. את הנבחרים שבהם, לטעמי, הייתי מעתיקה לי, משמידה את המקור ומתחילה לכתוב טקסט חדש. ייסדתי לי מין מפעל שכזה לייצור ולשימור עצמי.
 
בחורה צעירה כותבת לפסיכולוג שלה מכתבים וסיפורים, אישה מפנה את הבית של אימה אחרי מותה, זוג לא צעיר נוסע לחופשה לחגוג יום הולדת.
 
החיים שיש לנו עכשיו, ספרה הרביעי של אפרת שטיגליץ, מאגד סיפורים מיצירתה המוקדמת ויצירות חדשות. העלילות הריאליסטיות בספר, הנמסרות בישירות וביושר, מתארות מערכות יחסים מתעתעות, חושפות תהליכי נפש ויצירה. 
 
במסע של חקירה אמיצה, כאשר מבעד לכל הצער והעצב מסתננים תמיד רסיסים של יופי, הומור וחמלה, משתפת המספרת את קוראיה במאבקה העיקש בהיאלמות, וגם בטשטוש כאבים ובהסתרתם. אפרת שטיגליץ לא מוותרת על זכותה ועל כוחה להשמיע את קולה.
 
החיים, שמתקיימים בנוף ישראלי אורבני, נפרסים על פני יותר משלושה עשורים שחלפו זה מכבר. והנה נדמה כאילו גם בישראל 2026 – הכול אותו דבר.