בכל שבת, שלפני ראש חודש, יהודים נושאים תפילה, שבה הם מבקשים לחיות "חיים שאין בהם בושה וכלימה". עירית דנקנר־קאופמן שואלת מהמקור הדתי את הבקשה הזו ובוחנת לאורה את "המצב הישראלי" בשתי חטיבות סיפורים.
 
בחטיבה הראשונה אנו מתוודעים לתמונות ילדות, העומדות בצילן האפל של התעללות מינית בתוך הבית, אם שמאבדת את דרכה וחוויית גירוש מבית ההורים.
 
בחטיבה השנייה אנו נחשפים למפגשים בין מבוגרים ישראלים בהקשרים שונים: מופע התנשאות של "יקית" מבוגרת; מפגש מיני חפוז הנערך בבית של נכה צה"ל, וסיור של קבוצת ישראלים באתיופיה, עם מדריך מקומי, באתר היסטורי לכאורה.
 
בכל הסיפורים יש מעברים מפתיעים ומבריקים בין "המרחב האישי-הפרטי" לבין "המרחב הציבורי", המוסרי והפוליטי. המעברים הללו מגובים במעברים מפתיעים ומבריקים לא פחות בין שני "מסלולי קריאה". מסלול וידויי-פיוטי, החושף טפח ביוגרפי של הסופרת ומכסה טפחיים, והוא מזמין תחושות של הזדהות וחמלה. ומסלול פובליציסטי, בועט, סטירי וסרקסטי, הדוחף את הקוראים לפעולה בעולם שמחוץ לגבולות הסיפור.      
 
חיים שאין בהם בושה וכלימה הוא ספרה הרביעי של עירית דנקנר־קאופמן. קדמו לו אוסטרליה (2005) מול שמיים ריקים (2011) וקברט חירייה (2024).