בעיר המחלוקת לשתיים – עיר עילית מטופחת ושולטת, ועיר תחתית מוזנחת ונשלטת – חי גבר צעיר המובל על ידי כוחות בראשו, שאותם הוא מכנה "הדודים היהודים". בלי שירצה בכך הוא רוצח אישה זקנה – ניצולת שואה המסתירה סוד נורא – וזו מתנחלת במוחו עד שזהותה נמהלת בשלו: הוא לובש את בגדיה, משחק רמיקוב עם חברותיה הקשישות, וממשיך במסע ההרג שהחל בעל כורחו.
 
כמו הליצן מהשיר של פורים הוא אודיסאה ליצנית-גרוטסקית, שממנה עולה סיפורו של הסינדרום הישראלי המוביל לטביעה ברחמים עצמיים, באהבת המוות ובהתקרבנות. סינדרום של קולקטיב, שלא פעם לוקה בעיוורון אל מול מציאות שאינה מתיישרת עם הנרטיב שהמציא לעצמו.
 
כמו בספריו הקודמים, גם בספר זה מפליא יוסי וקסמן בדמיונו ובכישרונו, ביכולת סיפורית חזקה וגמישה, ובחוש נדיר לאיזונים רגשיים ואסתטיים. הוא בונה עולם מופרע, ועם זאת טעון במשמעות, עולם אפל וצבעוני כאחד, מלא ברגש ובאור ואף בחמלה.
 
כמו הליצן מהשיר של פורים הוא ספרו השנים-עשר של יוסי וקסמן. קדמו לו ליבשן, שזכה בפרס אקו"ם לרומן בעילום שם ובמענק של קרן הקולנוע הישראלי, תולדות האומנות, שהיה מועמד לפרס ספיר, ואלוהים הרג את הכלה שזכה לשבחי הביקורות והקוראים.