מרקוס ולריוס מרטיאליס נולד בעיר אוגוסטה בִּילבִּיליס שבספרד בין השנים 38 ו-41 לספירה. הצלחתם של בני ארצו, כמו הפילוסוף והמחזאי סנקא, הרטוריקן קווינטיליאנוס וספרדים נוספים, עודדה את מרטיאליס לנסות את מזלו בעיר רומא, שבה השתקע בשנת 64 לספירה. בניגוד לעצת ידידיו בחר מרטיאליס שלא להיות לעורך דין, וכל ימיו ברומא היה סמוך על שולחנם של פטרוניו ולא זכה להצלחה כלכלית יוצאת דופן – ספריו נקראו בשקיקה, אבל את הכסף גרפו לכיסם מוכרי הספרים. הקיסר טיטוס ואחיו הצעיר דומיטיאנוס שנעשה קיסר אחריו נטו לו חסד. לא כן הבאים אחריהם. את שנותיו האחרונות בילה מרטיאליס בספרד מולדתו, בחווילה שהעמידה לרשותו אישה שהעריצה את שירתו, עד למותו בשנת 104 לספירה בערך.
בידי החוקרים מצויים חמישה עשר ספרים שחיבר מרטיאליס, ובהם למעלה מ-1500 מכתמים. שלושת ספריו הראשונים, שלא נחשבו בשלים בעיניו, הם הספר "על המופעים" שנכתב לרגל חנוכת הקולוסאום בידי הקיסר טיטוס, ושני ספרי כתובות קצרות שנועדו ללוות מתנות (ספרים 13 ו-14 לפי המספור המקובל) – השיר האחרון במבחר זה לפני הנספח הוא דוגמה לכתובת כזאת. החל בשנת 86 פרסם מרטיאליס את שניים עשר ספרי המכתמים שעליהם עיקר תהילתו (ספרים 12-1 לפי המספור המקובל). מרטיאליס לא העניק כותרות למכתמים, ונהוג למספר אותם כך לדוגמה: המכתם השני בספר הראשון מספרו: 1.2. שמות האנשים המוזכרים במכתמים בדויים ברובם, אך אין ספק שבני זמנו של מרטיאליס ניחשו במי מדובר.
בספריו הבשלים קבע מרטיאליס את אופיו של ז'אנר המכתם כפי שהוא מוגדר היום במילונים: שיר קצר ושנון שבסופו "שורת מחץ" או היפוך פרדוקסלי. הפרדוקס נוכח בכל מכתם של מרטיאליס, גם כאשר הוא מתאר את חורבן פומפיי והרקולנאום (4.44) או סופד לילדה בת טיפוחיו (5.37). מרטיאליס העדיף כתיבת מכתמים על חיי היומיום של רומא על חיבור אפוסים וטראגדיות על נושאים מיתולוגיים, שיעניקו לו "חיי נצח" לאחר מותו. הוא הרבה להתלונן על קוראיו ועמיתיו שהתאוו לקרוא רק מכתמים קצרים, והשתוקק לפטרון שתחת חסותו יוכל לכתוב יצירה ארוכה ומשמעותית (11.3).