התנועה הציונית שאפה להקים בית לאומי בארץ-ישראל ולעצב בו חברה חילונית – "עם ככל העמים". מולה התייצבה "אגודת ישראל" האורתודוקסית ששאפה שהחברה בבית הלאומי תיוותר קשורה למסורת – "עם סגולה". קהילתה שמרה על בְּדֵלוּת תרבותית וחברתית והקפידה על הופעה חיצונית מיוחדת. העיתונות הארץ-ישראלית היתה שבויה בדעות קדומות וייחסה ל"אגודת ישראל" דעות קנאיות כשל קבוצות קיצוניות. העיתונות תיארה אותה, במאמרים ובקריקטורות, כתנועה גלותית וחשוכה, תוך שימוש בביטויים ארסיים ובלעג, קרובים להתבטאויות אנטישמיות. תיאורים רבים שכאלה הובאו בספר זה – מיתוס או מציאות. בדרך זו ניבנה ל"אגודת ישראל" מיתוס שלילי ומאיים. הנהגתה הגיבה למתקפה, בהסתגרות תרבותית וחברתית. תהום נפערה בין שני חלקי העם שקשה לגשר עליה ולמנוע פיצול לשני עמים – חילוני וחרדי.

בספר הוצגו תנאים חיוניים לבניית גשר: נכונות לסייג את הכתיבה העיתונאית ולהקטין את השנאה שזו משדרת; נכונות לסייג את המאבק לחילון המרחב הציבורי; נכונות לאפשר לחברה החרדית לקיים את חייה התרבותיים במסגרת "אקולוגיה תרבותית"; צמיחת דור חרדי צעיר שיסכים להטות שכם לקיום החברה הישראלית ומדינתה. החשוב מכל – היכולת לקיים דיאלוג אמיתי, א-פוליטי, במסגרות קהילתיות, כדרך אחים שדעותיהם שונות אך רצונם לחיות יחד.

ד"ר יוסף פונד עוסק בחקר "אגודת ישראל" כתנועה פוליטית. מאמריו וספריו דנים בהיבטים היסטוריים, אידאולוגיים ותרבותיים של התפתחות התנועה ובנותיה.