בת כותבת מכתב לאביה. שניהם חיים באותו בית, אבל הוא אינו עונה לה, לא בעל פה ולא בכתב: לא למחרת, לא כעבור שבוע, גם לא בחלוף השנים. השאלות שנשאלו במכתבה אינן מאבדות את תוקפן גם כעבור עשורים – אבל היא מתעקשת להעלות אותן שוב.
 
הוא אדם קפדן ונוקשה שמתקשה בגילויי חיבה, ועיסוקו מקצין עוד את התכונות האלה. יום־יום הוא נוסע למקום עבודתו ומשגיח שם על אסירים מסוכנים, נזהר שלא לחרוג מן הכללים הנוקשים אפילו מעט. האם נוקשותו מועילה גם בבית? ואולי לילדיו היא תגרום להתנער ממנו ולפנות בכיוון ההפוך?
 
לבנה מושון מצליחה להתוות כאן במלֵאות מערכת יחסים טעונה בין אב לבִתו, יחסים שמשקעיהם אינם מתפוגגים גם בבגרות, ובכוחם לשנות את מסלול חייה של הבת מקוטב לקוטב.
 
מכתב לסוהר 343ב הוא ספר אמיץ שכתוב ביושר נוקב, ובכוחו לתפוס גם קורא שנדמה שאין דבר רחוק ממנו יותר מהווית החיים הזאת. הרי השפעתו של הורה – כל הורה – על ילדו אינה תמה בילדות, וכאן מתפתחת כנגדה עלילת חיים מתריסה, מרדנית, ואי אפשר לשער כיצד תסתיים.