מתקומה לשואה חוזר לעשור דרמטי בספרות העברית, ומשרטט ממרחק הזמן את השפע של השדה התרבותי שצמח בישראל בשנים 1995-1985: את התבססותם של "האחים הצעירים" של סופרי דור המדינה, שניסחו את הנרטיב הלאומי; את הפריחה בספרות הנשים; את צמיחת הסוגה של הבלש, ואת ביטוייה הספרותיים של פוליטיקת הזהויות.
 
על רקע זה מגדיר יגאל שוורץ מחדש קבוצה שלא סומנה עד כה בספרות העברית, קבוצת "דור יום הכיפורים", סופרים ילידי ישראל שהגיעו לבגרות בימי השבר של המלחמה. בתיאור מקורי, עשיר וגדוש הוא ממפה את כלל ההשפעות המקומיות והבינלאומיות שעיצבו את הדור הזה. את טעמיו, את הבתים והשכונות שבהם צמח, וגם את חולשתו המרכזית, שהוא מכנה "פצלת תודעתית" – סתירה פנימית בין תחושת הכוח שנמשכת עוד מימי מלחמת ששת הימים, לבין תחושות של חוסר אונים שמתעצמות עקב החזרה העיקשת של זיכרון השואה כציר מארגן של זהות ותודעה.