הנוף, על פי משנתו של וו. ג'י. טי. מיטשל, אינו אותו גן עדן טבעי ותמים שמשוררים וציירים דימיינו מקדמת דנא, אלא ייצוג תרבותי אידיאולוגי המשמש לסימול יחסי כוח חברתיים – להפעלת כוח אימפריאליסטי בוטה וממשי. המאמר הראשון של מיטשל על נוף הופיע ב-Landscape and Power (1994), קובץ מאמרים שערך על מנגנוני הכוח המעמדי, הלאומי והאימפריאלי המגולמים בנוף, אשר הפך עם פרסומו לאחד הטקסטים הביקורתיים הנקראים והמצוטטים ביותר.
 
הספר נוף קדוש מאגד לראשונה את שלושת מאמריו המכוננים על נוף – "נוף אימפריאלי" (1994), "נוף קדוש: ישראל, פלסטין והישימון האמריקאי" (2000), "השערים של קריסטו וחומת גילה" (2006) – לכדי מסע ביקורתי שלם המתחיל בפנורמה הרחבה של המבט האימפריאלי, ממשיך במעמדם הפרדוקסלי של נופי הבטחה כאלילים צמאי-דם, ומתעכב לבסוף על שתי "יצירות נוף" קונקרטיות – זו של קריסטו בסנטרל פארק וזו שעל חומת הבטחון בגילה – שהתהום הפעורה ביניהן מאפשרת למיטשל לגעת במורכבותם של יחסי המקום והזמן הטמונים בנוף, ותוך כדי כך להביע תקווה שדווקא הנוף המסוכסך של ישראל-פלסטין ייהפך למרחב של דיאלוג והכנסת אורחים.
 
וו. ג'י. טי. מיטשל נולד בשנת 1942 בקליפורניה, גדל בנבאדה ומשמש מאז שנת 1977 כפרופסור לאנגלית ולתולדות האמנות באוניברסיטת שיקגו, שם הוא מכהן כעורך הראשי של כתב העת הביקורתי Critical Inquiry. מיטשל נחשב לאחד המנסחים המרכזיים של תחום המחקר הבין-תחומי המכונה "תרבות חזותית", ועיקר כתיבתו עוסקת במעמדם של דימויים, תמונות וייצוגים בתרבות העכשווית. בין ספריו הבולטים בתחום זה: Iconology (1986), Picture Theory (1994) ו-What do Pictures Want? The Life and Love of Images (2005).
 
נוף קדוש מלווה בהקדמה ובאחרית דבר של האמן הישראלי לארי אברמסון, אשר יצירתו ומחשבתו התיאורטית מקיימות דיאלוג מתמשך עם מיטשל והגותו.