תַּפּוּחַ לַיְלָה
תַּפּוּחַ, זֶה כָּל מָה שֶׁאֲנִי רוֹצָה
לֹא חָתוּךְ, לֹא מְקֻלָּף,
אָז לָמָּה אִמָּא כָּל–כָּךְ כָּעֲסָה?
בִּפְלָחִים, אֶפְשָׁר בְּצַלַּחַת, 
לֹא מְשַׁנֶּה, הָעִקָּר שֶׁתָּבִיאוּ לִי
עַכְשָׁו, מִיָּד וְהַרְבֵּה!
שֶׁיִּהְיֶה שָׁטוּף, קָלוּף וְגַם מְיֻבָּשׁ
אָז לָמָה אַבָּא כָּעַס?
אֲבָל מַמָּשׁ!
מָה עָדִיף, קוֹרְנְפְלֵקְס בְּחָלָב?
זֶה פְּרִי כָּל–כָּךְ בָּרִיא…
תַּפּוּחַ, הַרְבֵּה יוֹתֵר הֶגְיוֹנִי!
לֹא מַמָּשׁ מְשַׁנֶּה לִי אִם יָרֹק אוֹ אָדֹם
בֶּאֱמֶת, זֶה לֹא חָשׁוּב.
הָעִקָּר שֶׁלֹּא אֵלֵךְ לִישֹׁן.
ילדה וילד, אח ואחות חדי אבחנה, אינם מניחים לפרטים הקטנים של החיים לחמוק מעיניהם הבוחנות. בשפה פשוטה וכנה הם חושפים ומגלים את עולם המבוגרים על סודותיו ומנהגיו המשונים בהומור שובה לב. 
האיורים המינימליים מוספים נופך נוסף של הומור ומזמין את הקוראים לשוב אל הספר שוב ושוב. 
השירים נוגעים בנושאים שונים ומגוונים כמו זיקנה, כסף, בריאות, עדתיות, הרצון להידמות להוריהם אך גם להיות מובדלים מהם ועוד.