לשקט שני צדדים — הוא יכול להיות הנאה אך גם סיוט. המילים שקט או שתיקה אינן מכסות את שני ההיבטים הללו של השקט. המילה דממה נבחרה כמתאימה הרבה יותר, לכן לרוב היא המודגשת. היא יוצרת ברית עם תנועת הדחף בכך שמערבת את דחף המוות.
 
מדוע לנסות לכתוב על הדממה? גם אם היא "רועשת" בדרכה? הרי היא מייצגת את ההופכי של הדיבור. הפסיכואנליזה נשענת דווקא על הדיבור, ודרכו היא חותרת להגיע לעצם, לגלעינו של הסימפטום. היה זה הכרח לנסות ללמוד את הנושא, כי הייתה זאת אחת הדרכים לשבור את הדממה, שהפכה למעין עצם מוצקה בגופה של המחברת. חקירת נושא זה משמעה כניסה לשדה הדחפים, ומובן שהסוגייה מעלה שאלה קשה: כיצד להתייחס לממד המאופיין בכך שלרוב אין בו מילים, אפילו אם משתיקים או גורמים לעצמנו להשתיק מחשבה או דעה מסוימת. לאקאן טוען שהשפה היא כלי רע ולכן אין לנו מושג כלשהו על הממשי, כי היחסים בין הדיבור לבין מה שמושמט ממנו דורשים התייחסות לפן ה"לא מושלם", הרע של השפה. בהוראתו האחרונה ביותר, הבורומאית, מקנה לאקאן לשלושת הסדרים מעמד שווה, והריק הקושר ביניהם הוא מקום משכנו של האובייקט a, מה שמבליט את מקום הדממה כְְּמה שגם יוצר קשירה בין הסדרים.
 
כתיבת הספר צדה האחר של הצעקה היא דרך שנראתה לקלאודיה אידן ראויה כדי להתייחס למה שניתן בנוגע לדממה, ללמוד ממנה וכמובן להשתמש בכך כניסיון נוסף לשבור את השתיקה, אותה עצם הנעוצה בגופה. הדבר לימד אותה לדעת להבחין בין מה שרצוי לשתוק לבין מה שרצוי לומר.