בתחילתו של רציתי לכתוב ירוחם מופיעה לכאורה טעות לשונית-גיאוגרפית, "טעות" הנחשפת לאורך הספר כתנועת נפש מתמדת בין מרחבים, המהווים מעין שדות ניסוי לחיפוש רוחני. הספר נע בין ירושלים וירוחם, גבול סוריה, טוקיו וטיבט, בתי מדרש ומגדלי משרדים, ובוחן את הניסיון להתעורר – גַּם אִם אֲנִי עֵר – בעולם של מסכים, טכנולוגיה מואצת ואובדן אמונה.
 
בשירים מופיעים אלה לצד אלה חסידי אמשינוב וגיבורי האנימה של מיאזאקי, הבבא סאלי וילדים בקוניטרה, הנארגים בעולמו הפנימי של הכותב לכדי פיוט דחוף ורב-ממדי המחלץ רגעים של חסד ופליאה מתוך המציאות הישראלית הסואנת.
 
הספר מתהווה כרצף פואטי של ניסיונות בריחה והתעוררות – מיונה הנמלט לנינווה המופיעה בדמות משרדי הייטק "עִם קָפֵטֶרְיָה חִנָּם וַחֲדַר כֹּשֶׁר רוֹעֵם עֲרוּץ אֶם טִי וִי", דרך בחור ישיבה הנמלט מהתפילה שאיננה מתפללת עוד בפיו, ועד לקצין המבקש למצוא שפה לכאב של שירות ממושך בצל רוחות מלחמה הנחתמות במאורעות השבעה באוקטובר. 
 
בסדק שבין געגוע עמוק להתגלות לבין החשד המתגבר שהקו נותק זה מכבר, מבקש מגנהיים לא להשיב את האמונה על כנה, כי אם לברר מה נותר ממנה כשהמענה אינו בא. מן הסדק הזה מנסה הספר לפתח שפה ישראלית שורשית הנטועה בהקשר רחב, השואלת שוב ושוב "אֵיךְ לְהִתְפַּלֵּל / אֵיךְ נַעֲשִׂים אָדָם".
 
מעיין־יוסף מגנהיים (יליד 1992) נולד בירושלים, גדל בירוחם, ושב לירושלים לאחר שירותו כקצין בצה"ל. מנהל מוצר בתחום הסייבר וסטודנט לתואר שני בבצלאל. נשוי לטל ואב להלל ולנועם. רציתי לכתוב ירוחם הוא ספרו הראשון.