מישל פוקו (1926-1984), פילוסוף והיסטוריון צרפתי, הוא מן הדמויות הבולטות במחשבה האירופאית והעולמית שלאחר הסטרוקטוראליזם. תולדות השיגעון בעידן התבונה, ספרו הראשון שתורגם לעברית, הוא החשוב והייצוגי שבכתביו. תוך כדי תיאור השקפותיו השונות על השיגעון בתרבות המערב מדגים פוקו בספר זה את המתודה ה"ארכיאולוגית" או ה"גניאלוגית" שלו. מתודה זו מאפשרת ביקורת על מבנים חברתיים מושרשים ומובנים, כביכול, מאליהם, על ידי חישוף היחסי, ההיסטורי והשנוי במחלוקת הניצב מאחריהם.
במרכז עניינו של ספר זה עומד המוסד הפסיכיאטרי, ופוקו מראה כי החברה האנושית עשתה תמיד שימוש בשעירים לעזאזל כדי להגדיר את ה"נורמאליות" של האחרים. בימי הביניים היו אלה המצורעים, ובעידן התבונה – המשוגעים. פוקו רואה ועוקב אחר תפיסותיה המשתנות של החברה את השיגעון, מראית המטורפים כגיבורים טראגיים ועד לכליאתם הברוטאלית כפושעים.
ספר זה, שהיה אחד ממקורות ההשראה של התנועה האנטי פסיכיאטרית בשנות השישים והשבעים, עורר פולמוס ער והוכר כבעל השלכות חשובות במדעי החברה, ובעיקר בסוציולוגיה, כמו גם בפילוסופיה ובהיסטוריה של הרעיונות.
