"נדמה לו שהוא נוסע רחוק, מעבר להררי החושך, כמו המשימות לפני מהפכת התקשורת הלוויינית... הבידוד בשטח היה מוחלט, בלי לדעת מה מצפה לך בקילומטר הבא או מאחורי הסיבוב... הוא היה תלוי במקומיים כדי לשרוד. להגיע למקום הנידח באמת ולחוות את ההרפתקה."
 
דמיינו לוח שחמט עצום בגודלו, המהלכים מוצו כמעט. עכשיו בא תור השחור. תור במובן של עידן אפל. תור במובן הרגע הבא: זמן הנקמה. בן פול לובש כאן את דמותו של כתב ובמאי סרטים דוקומנטריים שיצא לנסיעה קצרה אל מעבר למחסום, למסיבת חתונה ב"שטחים", והלך לאיבוד. בחלקים אחרים של הרומן הוא נוסע לאחור, עובר בדהרה בין תחנות בחייו ומרחיק עד למקסיקו בתפקיד התייר הבלתי נלאה שיציץ בחטף לתהומות הפחד, היופי והפשע כדי לשוב הביתה עם סיפור טוב. בכל אחד מגלגוליו, אם במסווה של ביוגרפיה מפוכחת או כהזיות על סף המוות, תור השָחור דוהר בנשימה עצורה אל הסוף, ובמילותיו שלו – "סוף מר ונמהר".