ספרה של שירה סתיו אבא אני כובשת הוא ספר חכם, מרתק ונועז מכל זווית שבה נבחר להתבונן בו. סתיו מניחה בו תשתית תיאורטית מקורית ומוצקה לדיון בספרות כתובה בידי נשים, והיא עושה זאת בבהירות נדירה ובאיזון מדויק בין מרחק אנליטי ובין קריאה אמפטית. הספר עוסק ביחסי אבות ובנות בשירתן של דליה רביקוביץ, תרצה אתר ויונה וולך – שירה שדמות האב – נוכחותה, היעדרה או אובדנה – ממלאת בה תפקיד מרכזי, ובוחן את ייצוגי האב הפרטי והפואטי בשירתן בשירתן של השלוש ואת תפקודו הסמלי של האב כסמן התרבות הפטריארכאלית, החוק והשפה. אגב כך נחשפים גם המתחים בין ממדיו הסמליים של האב ובין ממדיו האנושיים הקונקרטיים. בסקירה ביקורתית של תיאוריות פסיכואנליטיות, אנתרופולוגיות וספרותיות העוסקות ביחסי אבות ובנות חושפת הכותבת כשלים בנרטיב האדיפלי הרווח וקוראת תיגר על השיח הפמיניסטי שבו השימוש במושגים של יחסי כוח, שליטה וכפיפות משעתק את חולשתן ושוליותן של הבנות. הביקורת על תפיסות אלה היא גם ביקורת נוקבת על הדרך שבה נדונה ונקראה שירתן של רביקוביץ, וולך ואתר במחקר ובהיסטוריוגרפיה של השירה העברית החדשה; סתיו מזהה בשירתן של משוררות אלה סירוב לקבל את המקום המוקצה להן ולשירתן בשושלת ההגמוניה הגברית, וצורך לייצר עם האב התקשרות המושתתת על הדדיות, דיאלוג ומרחב יצירה.