בְרִגְעֵי הַתֶפֶר בֵין לַיְלָה לְיוֹם פָרַמְתָ אֶת עַצְמְךָ עַד סוֹף הַחוּט מֵקִיא אֶת סִבְלְךָ בַאֲמִירָה נְקִיָה וּפְשׁוּטָה עַד הָעֶצֶם המשורר ארז ביטון הוא חתן פרס ישראל לספרות ולשירה לשנת תשע"ה (2015). הספר אותות, מבחר משיריו עד כה, מציג ראיית עומק תשתיתית מקיפה כשהמכנה המשותף הינו מתן אותות של נוכחות מעבר לזמן ולמקום. זכר לעולמות אבודים ולהוויות שנעלמו ואינן. בשיריו המוקדמים נתן ארז ביטון ביטוי למה שקרוי "שָם", מציאות שהייתה חיה ונושמת במקומות חיים שמהם הגיעו קהילות נכחדות. בספריו המאוחרים חדר המשורר לחוויות יסוד אינדיווידואליות שגם הן בלבוש של המעל ומעבר לפרטי. בפרסום ספרו ספר הנענע בשנת 1979 ייסד ארז ביטון את מה שמכונה בתרבות הישראלית "מהפכת הנענע". משירתו נחצב הקול ממנו בוקעת השירה המזרחית בישראל. שירתו הייתה עבור רבים בשורה וגאולה של דור אשר שילם מחיר זהותי יקר בניסיון להסתגלות כמעט בלתי אפשרית. ביטון היה הראשון ששזר ביטויים לשוניים מן השפה הערבית-יהודית אל תוך המארג השירי העברי ובכך התחבר למסורת הקדומה המכונה "מטרוז", שזירה דו-לשונית של עברית וערבית. בספריו נופים חבושי עיניים ובית הפסנתרים באה לביטוי שירת העיוורון שלו, שירה חדשנית הפותחת צוהר למעמקי התחושות של אדם עיוור. בעיצומה של הבדידות, בגבול האחרון של האין אונים, שם מתחילה לנבוע ההתחברות אל ההיגד השירי. המשורר ממנף את ההיגד השירי האינטימי האישי והופך אותו לאספקלריה אוניברסלית אשר בה כל אדם יכול למצוא את עצמו. בספר אותות הזיכרון הקולקטיבי והאישי הינו הגרעין המוצק של השירה, הנטועה מצד אחד בזמן ובמקום ומצד שני נוסקת אל הקסום והמיתי.