ארבעה מחזות היסוד ביצירתו של צ'כוב. צירוף מופלא של ליריזם והומור, שירת הברבור של דורות, שעולמם נתרוקן ממשמעותו. מכאן- צבעי השלכת והשקיעה; ודאות הקץ ואשליית התקווה, התפרקות כל החוליות שקשרו בין עבר להווה, בין אדם לחברו: דמויות של אין-חפץ , של אנשים מיותרים, ששעמומם הוא המתח היחיד של חייהם נטולי-העלילות. דוגמת-מופת של מחזאות פיוטית, שהטראגיקה האנושית ניתנת בה לא בחיטוט פסיכולוגיסטי, אלא במשיחת מכחול אצילי של אימפרסיוניזם והלך-נפש. יצירה בפני עצמה הוא התרגום, המשמר את סגולותיה האמנותיות של יצירת-המופת הרוסית בעברית חיה, מדויקת וגמישה.