בחצרו של בית ספר בשכונת אל־עבּאסייה בקהיר חמישה ילדים קושרים את חייהם זה בזה, נעשים חברים לנצח והופכים את בית הקפה השכונתי, קוּשׁתוּמוּר, למקום מפגשם הקבוע, אבל גם לדגם ממוזער של החברה המצרית. אחד מהם, המסַפר, צופה שבעה עשורים לאחור ומתאר בשפה ישירה ומהורהרת, ספוגה בחום, אהבה והזדהות, את קורותיה של החבורה, על תקוותיה ומפחי הנפש שנזדמנו לה. סיפורם, שמתחיל בראשית המאה העשרים, חוצה שתי מלחמות עולם, מהפכה, תבוסה צבאית גדולה וניסיון נואש למחוק אותה שש שנים אחר כך. נגיב מחפוז טווה פרשת חיים שמגיעה עד אחרי רצח הנשיא אנואר סאדאת. מה קורה בשנים הללו לילדים מאל־עבּאסייה? כמו מיטב הספרות של מחפוז, שהיא לרוב פוליטית, גם בית הקפה שלנו שזור בביקורת, במסווה של רומן מתבגרים. ביקורת על החיים עצמם, על יכולת העמידה של האדם בסבלותיהם, על טבעם של מנהיגים ועל טיבן המתעתע של מהפכות. "כל עוד יש אנשים שנותנים ולא לוקחים," כפי שאומר במורת רוח אחד הגיבורים, "אין שום בעיה שיהיו גם כאלה שלוקחים ולא נותנים". בית הקפה שלנו רואה אור בישראל בשנת הארבעים להסכם השלום עם מצרים, כשני עשורים מאז הופיע בעברית ספר חדש של נגיב מחפוז. התרגום הוא פרי שיתוף פעולה בין פרופ' ששון סומך, ידיד קרוב של מחפוז, חוקר בעל שם של הספרות הערבית וחתן פרס ישראל לחקר המזרחנות, ובין עידן בריר, תלמידו.