על ערש-דווי של אימו כותב ז'אק דרידה – בחמישים ותשעה מחזורים, בפיוטיות חסרת תקדים ותוך כדי התכתבות עם "הוידויים" של אוגוסטינוס – את ספרו ברית-וידוי (1991). אבל תהיה זו טעות לחשוב שברית-וידוי של דרידה בא להיענות סוף-סוף לדרישה הנמרצת והעיקשת לאוטוביוגרפיה מאת אחרון הפילוסופים הצרפתיים הגדולים. אכן, אילו נדרשנו להעז ולתאר את הטקסט הזה במילה אחת – שכמו כל יצירתו של דרידה, אינה מאפשרת כל פישוט – אזי המילה היחידה, בגבול כלשהו, שהייתה יכולה להתאים היא זו של auto-hétéro-bio-thanato-graphie. מכיוון שהטקסט הזה, בדיוק כמו הדקונסטרוקציה, אינו מניח למבנה המסורתי של כתיבת העצמי לאחוז בו. אך אל לנו לא להסיק מכך שהכוונה היא לאסור, לגנות או לשלול את המוטיבים, את ההשלכות או אף את הפנטזמות שכתיבה זו מביאה בהכרח בעקבותיה; שכן במתח הזה שבין תשוקת הווידוי לבין מה שמגביל אותה, חותך אותה, מהפך אותה, פועל החשד המתמיד שדרידה מטיל בהתפתות אל הפשוט, הלובש כאן את צורתו המסיבית – אותה צורה הנועצת את שורשיה בשיחים הספרותיים והפילוסופים – של האוטוביוגרפיה. ללא ספק אפשר יהיה לקרוא כאן את הילדות האלג'ירית, את הווידוי, את היהדות הצרפתית-מגרבית, את ברית-המילה, את האם, את המחלה, את האהבה, את המוות, את הכתיבה וכו'. ואף על פי כן... לספר מצורפת הקדמה מאת ד"ר רפאל זגורי-אורלי וד"ר סטפן חביב על דרידה ודקונסטרוקציה.