במאי 1943 יהודי ורשה אינם בוכים עוד. אנו מביטים בדממה במה שנגלה לעינינו לראשונה – גלי האפר וההריסות. בכל אשר נפנה – אורגיית הרס נוראה, תוצאת האש והדינמיט. עוד לפני שנה היה הגטו ענק, מאוכלס, סואן, גועש, לוחם ברעב ובדלות כדי לשרוד בכל העצמה והחיוניות הכלואים בין חומות גזעו ומנסה להתקיים, והיום הוא מושיט השמיימה את גדמי חומותיו השרופים במחאה אילמת. (סֵבֶק אוֹקוֹנוֹבסקי, אוגוסט–ספטמבר 1943) מרד גטו ורשה הוא מעשה ההתנגדות הבולט ביותר שעשו יהודים בתקופת השואה ונחשב להתקוממות העירונית הראשונה באירופה הכבושה. הדיו נפוצו עוד בימי המלחמה בפולין הכבושה ובעולם כולו, ובעבור יהודים ולא־יהודים כאחד הוא סמל לגבורה נואשת. המרד עמד במוקד המחקר האקדמי במשך עשרות בשנים והיבטים שונים שלו מעסיקים גם היום את השיח הציבורי. עם זאת, בחודשים האחרונים לקיומו של הגטו חיו בו עשרות אלפי יהודים, וקורותיהם טרם זכו לבחינה מקיפה. גטו ורשה - הסוף הוא סיפורם של המוני היהודים שחיו ומתו בגטו ורשה מאפריל 1942 ועד יוני 1943 . בספרה חוי דרייפוס מתארת את חיי היהודים טרם הגירושים הגדולים לטרבלינקה בקיץ 1942 , בוחנת את הכאוס של ימי השילוחים ועומדת על דפוסי ההתאוששות והחידלון האישיים והציבוריים של יהודי הגטו. על בסיס מאות מקורות - ובהם יומנים, זיכרונות, מסמכים רשמיים, תצלומים ומפות - היא מציגה את עולמו של האדם היהודי והחברה שבה הוא חי בצל גלי הרצח החוזרים ונשנים ואי־הוודאות שחוללו. בספר זה ימי המרד והתקופה שקדמה לו מוצגים בהקשר רחב, וחלקן של תנועות הנוער והמחתרות מובא על רקע עולמם של כלל יהודי הגטו. כן תוארו חששותיהם, תקוותיהם ואשליותיהם של יהודי הגטו טרם פרוץ המרד כמו גם אסונם הנורא במהלכו. וכך, מרד גטו ורשה אינו עוד סיפורם הבלבדי של ארגוני המחתרת שהתגבשו לאחר רצח מרבית יהודי הגטו, אלא גם סיפור חייהם ומותם של עשרות אלפי היהודים אשר המשיכו לחיות בו בחודשים האחרונים לקיומו.