"אני לא רוצה לזכור את אביך. אני לא רוצה לזכור את הזמנים ההם. גם אותָך אני לא רוצה לזכור... פחדתי. הייתי מוכרחה לחיות. אַת מזכירה לי את הפחד. אני לא רוצה לזכור." – דברי אם לבתה, שחיפשה ומצאה אותה לאחר שנים רבות. הבת מגלה שאמה היהודייה, אשר ילדה אותה בזמן המלחמה לפולני נשוי שהסתיר אותה בביתו, אינה רוצה כלל בקשר אתה. לשכוח היא רוצה, "זאת מהמבורג", ואילו הבת רוצה לזכור דווקא. כי יש שמנסים למלט את נפשם מעברם, ויש ששבים אליו או נאחזים בו בכל כוחם, ויש אפילו מי שבודים אותו מלבם. רובם יהודים, מקצתם אינם יהודים – אבל בחיי כל אחד ואחת מהם טבוע חותמו הלא-נמחה של רמח המיליונים בידי הנאצים ועושי דברם. חנה קראל התחקתה, בעזרת שיחות, תעודות ועוד מקורות שונים, אחרי סיפורי האנשים האלה, ועל יסוד המידע שהשיגה כתבה את סיפוריה היא, שהם מזיגה המיוחדת לה של כתיבה תיעודית עם כתיבה ספרותית. כתיבה שלכאורה היא מאופקת ועניינית ולאמיתו של דבר רוויה רגשות עמוקים – חמלה, מרירות, צער וזעם על החורבן שהשחית ללא תקנה את חייהם של רבים כל-כך שנים ארוכות לאחר שכבר עברו מן העולם, לכאורה.