"רוצה אני כי יראוני כאן באור טבעי, פשוט ויומיומי, בלא כורח ובלא הצטעצעות: כי את עצמי אני מצייר. מגרעותי יתגלו פה בלי כחל וסרק... הנה כי כן, הקורא, אני הוא החומר שממנו קורץ ספרי." מישל דה מונטיין, מחשובי הפילוסופים הצרפתים (1592-1533), הומניסט, ספקן וצופה חד עין, החליט בשלב מסוים בחייו להסתלק מכל פעילות ציבורית ולהקדיש את חייו לקריאה, להגות ולפנאי. בהשראת רעיונות שקרא בספרים שהיו בספרייתו ועל סמך נסיונו האישי הוא החל בכתיבתן של מסות, ובכך יצר למעשה סוגה חדשה של כתיבה ספרותית. ביצירתו משלב מונטיין אנקדוטות, סיפורים היסטוריים, ציטוטים קלאסיים והבחנות לגבי מנהגיהם ואופיים של בני האדם. אלה מתחברים לכדי פסיפס עשיר של הקיום האנושי, הנכון במידה רבה גם לזמננו. מונטיין עוסק בנושאים כגון שירה ופוליטיקה, מין ודת, אמת ושקר, אהבה וידידות, מלחמה והיסטוריה, התבודדות, גורל, טבע ונביבותן של המילים. אך מעל לכול, הוא חוקר את עצמו במטרה להבין מתוך תכונותיו שלו את טבע בני האדם בכללותו. מסות אלה, המאירות את חשיבתו המקורית של הוגה דעות מתקופת הרנסנס, הן מהאישיות והמרתקות שנכתבו בספרות העולם. לראשונה מוגשת לקוראים מהדורה עברית מלאה של הכרך הראשון, בתרגומה הרהוט של אביבה ברק. הספר כולל מבוא מאת ד"ר נדין קופרטי–צור והערות, המספקים מידע רב להבנת הרקע והתקופה.