לר: מה קרה? אליז מקסימה שלי, אחרי כל הבטחות-האהבה המשמחות שהענקת לי, פתאום מין עצבות כזאת...? אני ברקיע השביעי ואת נאנחת? מה, את מתחרטת, תגידי, על שעשית אותי מאושר? את חוזרת בך מהבטחת הנישואים, שבלהט האהבה אולי כפיתי עלייך? אליז: לא, ולר, אני לא מסוגלת לחזור בי משום דבר שקשור בך. אני נסחפת בנעימים בסופה, שאין בי כוח שיתנגד לה. אבל, לומר את האמת, העניין מדאיג אותי; ואני חוששת שאני אוהבת אותך קצת יותר ממה שאני אמורה. ולר: חוששת? מהחסד שאת מעניקה לי? ממה יש לך לפחד? אליז: ממה? ממה לא? מהמבט הזועם של אבא, מעיקומי-האף של המשפחה, ומהפה הגדול של כל שאר העולם. אבל יותר מהכול, מזה שיתהפך לך הלב, ולר; מהקור האכזרי שבני המין שלך נוטים להשיב לעברנו כשאנחנו מצהירות אהבה בלהט רב מדי. הַרְפָּגֹון, איש קמצן ותשוש, שבה בעת מכרסמים בו חולי גופני ונפשי, מלווה בריבית מופקעת ּומחשב וְאומד באובססיביות כל מה ומי שמקיף אותו. מולייר בחר לכתוב את הקמצן בפרוזה - להטוטי החריזה מוחלים על כבודם לטובת הזרמת רצף האירועים הדרמטי המתרחש ביום עמוס זה בבית הרפגון. הקומדיה, לעומת זאת, יוצאת נשכרת מכך; ענייניּות וקלילות - שפה מחדדות את הסיטואציות הקומיות הרבות שמזמנת הדרמה המשובחת הזאת.