ציליה דראפקין, מי ששלחה לאורי־ניסן גנסין את שירה הראשון, שנכתב ברוסית, ובו תיארה איך תתגנב אל מיטתו בלילה ותנשק אותו בשנתו בחזהו, "ונשיקתי תהיה רוצחת, / את דמו, את לבו, אשתה בנשיקתי"; וניסתה להתאבד בתלייה על וו בצמותיה במלון בפּוֹצֶ'פּ, לאחר שגנסין נעלם לה מלונדון; והתפכחה מאהבתה האובססיבית לגנסין, האב־טיפוס של כל המאהבים שלה, רק כארבעים שנה לאחר מותו – ציליה דראפקין הפכה בניו־יורק ב־1918 למשוררת ביידיש, עוד לפני שהיו משוררות בשירה העברית המודרנית, משוררת פורצת־דרך, נועזת ו'מופקרת', "אחת מן המשוררים היהודים הגדולים ביותר" – לדברי 'אנציקלופדיית רַאוּטלֶדג' למודרניזם' – "שחוללה מהפכה בשירת יידיש"; ש"המוטיבים הארוטיים הנועזים שלה הדהימו את בני זמנה, אך היום, במאה ה־21, שיריה נשמעים עדכניים". ספר זה נפתח במונוגרפיה על חייה של דראפקין, עם גנסין ואחריו, ועל התפתחותה כמשוררת. מנחם פרי מספר את הביוגרפיה שלה ומשלים בה פרקים עלומים על־סמך חומרים חדשים. במרכז הספר "בלה מאוהבת", סיפור־מפתח של דראפקין, על חבורת הנערות שריפרפו מאוהבות־מאוכזבות סביב גנסין ב-1906 בקייב, וחטיבה גדולה ומייצגת משיריה, בתרגומים מיידיש של בנימין הרשב ושל פרי. אלה שירים שברובם מורגשת נוכחות עזה של גוף נשי ושל ארוטיות בוטה, ודמות המשוררת העולה מהם היא של אשה פטאלית, בלתי־מרוסנת, טורפת גברים או נטרפת, בלב דרמה של שליטה, של שתיית דם או השקיה מדמה, של נפילה על פגיונות מעורטלים. חותמים את הספר פרקים מזיכרונותיה של דראפקין על גנסין, שנותרו בעיזבונה, איגרותיו של גנסין אליה, מסת התוודעות לדראפקין של בנימין הרשב ומאמר מקיף של מנחם פרי על דרכה בבניית שיר. המפגש עם ציליה דראפקין מגלה משוררת, שכמו אסתר ראבּ, דליה רביקוביץ ויונה וולך, הצליחה לכונן עולם שירי מרתק ומעורר אהדה, שכולו שלה.