תשע שנים לאחר 'סוגרים את הים', סיפרה הראשון שכבש בסערה חסרת-תקדים את לב הקוראים והביקורת, מפרסמת קציר את סיפרה השלישי – שלוש נובלות של סופרת שעברה כברת-דרך מאז. בנובלה "מגדלורים של יבשה", סוכן-לשעבר של המוסד במארוקו, שהוא גם ד"ר למשפטים מן הסורבון, צעיר מבטיח בעבר, אידיאליסט בעל שאיפות פוליטיות, והיום עו"ד של ההסתדרות מכרמיאל, על סף פרישה, ספינותיו נטרפו וחייו היו לשורה ארוכה של ויתורים על מקומו – נתקע בדרכו לירושלים בתל- אביב, שמתגורר בה בנו מנישואיו הראשונים. כמין מהדורה ישראלית, עכשווית מאוד, של אודיסיאוס – גולה ממשפחתו, ובשנים שאחרי רצח רבין גם גולה בארצו ובשפתו – הוא הולך בעקבות חייו, ומספר לעצמו מחדש את סיפור אהבתה-לאחר של אשתו הראשונה, ואת סיפור נישואיו השניים. ב"והעננים נוסעים, נוסעים" ציירת בת 35, הבטחה גדולה בעבר, שהיום היא חשה שהיא "טובעת", ולפעמים גם "מרגישה כמו בת חורגת במשפחה שעשתה לה" – במסע אל עיר הולדתה לאחר היעדרות של שנים, חוזרת לאחור אל אהבת נעורים לגבר נשוי שהתנפצה, והולכת לבקר את דודתה בבית-אבות. "כנראה השארתי את עצמי כאן, והאשה שחיה בתל-אביב אינה אלא אשה בהשאלה"; אבל במקום שתיקח עימה את "עצמה" מן העבר, היא עושה מעשה שיחסל סמלית את "עצמה" הזאת ויאפשר לה להיות "אשה אחרת" באיזו התחלה של "חיים חדשים". מקורו של האטיוד המשפחתי "מכתבים לעמינדב" בצרור מכתבים אמיתיים משנות ה- 30, שקיבלה יהודית קציר (הנכדה "מוריה") מסבהּ עמינדב לוין (= עמנואל ליפקין): ההתכתבות לפני הנישואים בינו לבין סבתה יהודית (מוריה מלניקוב), שהכירה אותו באונייה אחרי קשר טראומטי שעליו סירבה לדבר כל חייה, עם איזה ישראל (דניאל שוחט). המספרת יהודית-מוריה משלימה מדמיונה את סיפור התנפצות אהבתה הקודמת של הסבתא בברלין ובפאריז, סיפור שאת הפרט המכריע שבו גם הסבתא עצמה רק שיערה. אם גיבורות 'סוגרים את הים' (וגם הרומאן 'למאטיס...') עמדו מול גברים מבטיחים, שהוליכו חלום ואיכזבו, ובסוף הן נידונות להמשיך לטפח את החלום המנופץ עם עצמן, בשכבות של הזיכרון – כאן הים כבר נסגר מזמן, ובניסיון לבנות "חיים חדשים" מוצא הניצול של הספינה הנטרפת איזה מגדלור, אבל עליו להסתפק במגדלור של יבשה. ועם זאת, הוויתור, צמצום השאיפות, יש בו גם כוח ובשלות. אם יספר לעצמו שוב את סיפורו יוכל לבחור סיום חדש.