"כבר בקריאה ראשונה, השירים של תמר לוסטר הותירו אותי חסר נשימה. יש בהם את כל מה ש"טוב" בשירה: קצב, מוזיקליות, עולם – ובעיקר, את חריפות המגע של לשון נוגעת בלשון. באורח פלא, השירה הזאת פוסעת באופן יציב על התהום הנצחית, המזעזעת, הפעורה תמיד בין מלה לדממה. השירה של לוסטר בנויה מתנועת לשון אתלטית, גמישה מאוד, בעלת שפע של צירופים נדירים, נועזים ('אֲנִי מִתְחַתֶּנֶת עִם עַזָּה /וְעוֹשָׂה אִתָּהּ שְׁנֵי יְלָדִים'), גופניים ('אַתָּה מְלַטֵּף אֶת הַיָּרֵךְ שֶׁלִּי. יָדְךָ חֲלָקָה / וּלְבָנָה כְּמוֹ מָחַק, מַעֲלִימָה תַּחְתֶּיהָ / וְרִידַי יָרֵךְ כְּחַלְחַלִּים'), עטורי כאב ('נְשִׁימוֹת קְצָרות קָצְבוּ אֶת גּוֹרַל הָעוֹלָם: / לֹא נִתְאַחֶה שׁוּב') ויופי ('צִפֳּרִים הוֹלְכוֹת בָּנוּ וּבָאוֹת'). זו שירה חד פעמית, עשירה בתבונה וברגישות, ונדירה בכוח ספרותי."