הספר מתת מוות (1999) הוא אחד הטקסטים האינטימיים ביותר של ז'אק דרידה, המבקש לגשת אל ממד בלתי נסבל בניסיון, ממד ההקרבה, קורבן האב וקורבן הבן. ועם זאת, בצד האסוציאציות התמטיות השופעות והחשופות לעקידת יצחק, לקירקגור, ללוינס ולקפקא, אין מכונס ועצור ממנו. לא זו בלבד שהוא מעלה את שאלת הסוד, הוא כומס את עצמו ביתר תוקף, בהביאו את החשיבה המושגית אל סִפָּה. שכן ביסודו של דבר, במילותיו של דרידה עצמו, הוא "לא רוצה לומר". האם פילוסוף יכול להרשות לעצמו "לא לרצות לומר"? האם עליו לבקש על כך סליחה? האם פילוסופיה יכולה להרשות לעצמה ללכת אל עבר אין-קניין גמור, מקום שאין לה יכולת לומר או שאינה רוצה לומר? לספר מצורפת אחרית דבר מאת מיכל בן-נפתלי.