"על המוות", אחד מחיבוריו החשובים ביותר של קיקרו, מלמד אותנו שאין להתיירא מפני קץ החיים, כי בוודאי אין הוא בחינת רעה עבורנו. "יגיע הזמן, ואף במהרה, בין שתתמהמה בין שתחפז, כי ימי חיינו חולפים ביעף. ברם כה רחוקה מן האמת הסברה, כי המוות הוא רע, כשם שנראָה הדבר בעיניך אך לפני שעה קלה, עד כי אחשוש, שמא כל שאר הדברים רעים הם לאדם; ובוודאי אין שום טוב אחר שראוי להעדיפו, בין שעתידים אנו להיות אלים בעצמנו בין שנשהה בחברת האלים.". אם חפצים אנו בחיי אושר, עלינו בין היתר לבוז למוות. ואף על פי כן, קריאה בעל המוות אינה מעלה בנו תחושה כי עלינו לזלזל במוות, אלא לראות בו דבר שמִן הטבע, זה מולידם של הכול, ועל כן אין להתיירא מפניו כל עיקר. הדיון נסוב סביב השאלה אם המוות הוא רע. מסתבר כי המוות אינו בחינת רעה לא למתים ולא לחיים: המתים אינם קיימים ולכן אינם יכולים להיות אומללים; אך אם הנפשות ממשיכות להתקיים לאחר המוות, הריהן מאושרות. וקיקרו חותם את שיחתו בהצגת דבריהם של נואמים, שמראים כי המוות איננו רע וזאת על סמך שיפוטי האלים. קיומנו אינו אקראי, והכוח שהביאנו לעולם בוודאי לא יצר אותנו כדי שננחל אומללות נצחית לאחר מותנו. לא כי, יש לראות במוות מקום מפלט וחוף מבטחים.