פול ריקר (2005-1913) היה הדמות המרכזית בפילוסופיה ההרמנויטית הצרפתית במאה ה-20, אך את שמו הוא קנה לו קודם כול – בראשית שנות ה-50 – כמתרגמו מגרמנית של הוסרל. האם זהו מקרה בלבד שההרמנויטיקן החל דרכו כמתרגם? הן ההרמנויטיקה והן התרגום עוסקים בהבנה, אולם הם גם נאלצים להתעמת עם בעיית אי-ההבנה הרדיקלית העומדת בין בני אדם, שכן הם שונים זה מזה. בספרו על התרגום (2004), אשר מאגד שלושה טקסטים שנכתבו בשנות ה-90 המאוחרות, מנסה ריקר להתמודד עם קושי זה ביוצאו מהנחת יסוד פשוטה: בני האדם מדברים זה עם זה למרות היותם זרים זה לזה. שלושת הטקסטים מהווים פיתוח של הנחת יסוד זו וניסיון לפתרון את הקושי ההרמנויטי מבעד לפנייה לפרקטיקת התרגום כמודל של הבנה ופרשנות: בני האדם מתרגמים זה את זה – משפה לשפה אך גם בתוך כל שפה נתונה – למרות זרותן של השפות זו לזו ולמרות הזרות העומדת בין דובריה של אותה שפה. אם התרגום הוא מן האפשר, כפרקטיקה, הרי שגם ההבנה היא מן האפשר, אם כי לא באופן פשוט, ישיר ונאיבי. ריקר פונה אפוא לעולם המעשה כדי לעמת עמו את התיאוריה, ומדגים את אמונתו שֶאַל לה לתיאוריה להתנתק מהפרקטיקה: כשם שהטקסטים והשפות המעורבים בתרגום פועלים זה על זה באופן רב-ממדי ורב-כיווני, כך גם תיאורית התרגום מושפעת ואף משפיעה על פרקטיקת התרגום. יתרה מזאת, האחרוּת והזרות אינן מצויות רק בין טקסטים ובין שפות, אלא בכל מקום ובכל רמה: בתוך הטקסט והשפה, בתוך הפרקטיקה, בתוך התיאוריה ובין כל אחד ואחד מאלה למשנהו. אולם דווקא חלותה הכמעט מוחלטת של האחרוּת, פעולתה הגורפת כל כך, מעוררת התנגדות עזה ומביאה בסופו של דבר להכחשתה. ריקר בוחן את התרגום כיחס של אחרוּת, מתוך אמונה שאין לפחד ממנה, שכן אם רק נשית לבנו אל האחרוּת, אם רק נכיר בהכרחיותה לטובת מושג כלשהו של עצמיות, אזי הן העצמיות והן האחרות – הן שפת היעד והן שפת המקור – תצאנה נשכרות. לספר מצורפת הקדמה מאת ד"ר עירן דורפמן, אשר עומד על הקשר שמתקיים בין הרמנויטיקה לתרגום.