מה מכונן את תפיסת המציאות שלנו? האם מה שאנו תופסים כמציאות הוא אכן מה שהמציאות הנה? האם אנו יכולים להכיר את האדם הקרוב אלינו כפי-שהוא, או שהיכרותנו אותו תלויה בתפיסותינו ואינה מייצגת אותו כפי-שהוא? וילפרד ביון עסק בשאלות אלה בהגותו; הוא פרץ את גבולות התיאוריה הפסיכואנליטית כשהציב לשם כך מושג חדש להבנת תפיסת המציאות והתרחשויותיה – המושג O. ״אשתמש בסימן O על מנת להצביע על הדבר שהוא המציאות האולטימטיבית, שאותה אנו מייצגים במונחים כגון המציאות האולטימטיבית, האמת האבסולוטית, האלוהות, האינסוף, הדבר כשהוא לעצמו״. ספרה של גילית הורויץ פוסע בעקבות מחשבתו של ביון: הוא מתחקה אחר הפער בין המציאות האולטימטיבית ובין המציאות הנחווית ורשמיה החושיים והנפשיים; הוא בוחן את משמעויותיו של פער זה ואת נגזרותיו להתפתחות הנפשית. בעקבות ביון שואלת המחברת האם ישנה דרך ליצירת מגע עם האמת כפי-שהיא במישרין, ואם לאו – האם בכל זאת נוכל למצוא את הדרך להיות פתוחים ככל שניתן לקליטת רשמי המציאות כפי-שהיא ועקבותיה החושיים והנפשיים עלינו. סוגיות אלה נושאות השלכות ממשיות ביחס לסוגי היחסים המתקיימים בין הפרט ובין אחר, בפרט ליחסים הטיפוליים בפסיכותרפיה ובפסיכואנליזה. הספר מבאר את רעיונותיו של ביון ביחס להשלכות אלו ומחברן להתנסות. וילפרד ר. ביון (1897-1979) היה פסיכואנליטיקאי בריטי, מתלמידיה של מלאני קליין. בתחילת שנות ה-60 פרסם את ״תיאוריה של חשיבה״, מאמר קאנוני המתאר את הדרך שבה מתפתחת החשיבה האנושית. ספריו הציגו התפתחויות משמעותיות בחשיבה הפסיכואנליטית – בכולם מצויים מעברים מהמטא-תיאוריה אל ההתנסות הייחודית. המשגת ה-O, אשר פורסמה בשנות ה-60 של המאה ה-20, היא אחת הבולטות מבין תרומות אלה.