עמוק בתוך תוכנו, ייתכן שכולנו רוצים את אותו הדבר: לחיות בעושר ואושר עד עצם היום הזה. כך לימדו אותנו שצריכים להסתיים הסיפורים, לא? אך אם כן, מדוע הדרך אל העושר צריכה להיות כה מפרכת? למה אי אפשר לזכות בחלקת אדמה נאה שתכלכל את צרכינו, לגרוף הון עתק במשחק קלפים, או סוף כל סוף להיוודע שכרטיס הלוטו שרכשנו זכה בהגרלה?

המרדף אחרי העושר, כמו גם הסכנות הגופניות, הנפשיות והרוחניות הכרוכות בו, הם־הם הגיבורים של הסיפורים שלפניכם, המופיעים בספר "קמצנים, חמדנים, עסקנים". הצביעות שבקלישאת העושר והאושר – העתיקה כמעט כמו הספרות עצמה – לא נעלמה לא מעיניהם ולא מעטיהם של טולסטוי, פושקין וצ'כוב, מהמאסטרים של הספרות העולמית בכלל והרוסית בפרט. הקלאסיקונים יוצרים סיפורים שווים בעליזותם ובקדרותם, ודרך מזיגה בין מידות נאות של שנינות, רשעות וחמלה אנושית, מצליחים הם להגחיך את הקלישאה עתיקת היומין ולהפוך אותה על פיה. הקריאה בכתביהם של שלושת המספרים הגדולים, זה אחר זה, מצטברת לכדי פסיפס ספרותי הכתוב בלשון צחה, מלאת אירוניה ורגישות חברתית, המדגים את מיטב המסורת של הספרות הרוסית לדורותיה.