במשפחת רוזנבוש תמיד חיו עם המתים. דרכו על גרונם, דיברו מפיהם, היסו את קולותיהם. מתים עלולים להגיד גם את מה שלא מוכרחים לשמוע.
 
נערה נשלחת מתל אביב של שנות השישים אל הדוד בארגנטינה, להתחיל בחיים חדשים. בעודה במטוס, הדוד לוקה בליבו ומת. בבת אחת היא הופכת לאורחת לא רצויה, ונדרשת - לא בפעם האחרונה - להמציא את עצמה מחדש.
 
לאחר מותה, בתה הסופרת מחליטה לכתוב את הגרסה שלה לסיפורה של אימהּ: אישה כריזמטית, מבריקה ושבורה מהיסוד. במהרה היא נאלצת לשכוח כל מה שהיא יודעת על כתיבה, כי גם אם הצליחה לכתוב גרסה אחת של האם, ישנן אלף אחרות.
 
מתצלומים שדהו, מודעות בעיתון וארכיב פנימי, המחברת מותחת קווים אל הבית המחניק בתל אביב, ורשה שלפני המלחמה, בואנוס איירס, קומונה ליד מילאנו, ולבסוף קיבוץ. בין סודות מושתקים ופקעת של אשמה, היא מחפשת את הסיפור שהאם ניסתה לספר אך לא היה מי שיקשיב.
 
דיוקן עצמי של אימי הוא פורטרט מסחרר, שבו הכתיבה מתפקדת כמעשה אחרון של הצלה. זהו ספר הפרוזה החמישי של יערה שחורי, משוררת וסופרת, זוכת פרס עגנון, והאישי מכל ספריה.