מה שהתחוור לה תוך כדי התבוננות בגלי ים דמיוניים, גל ועוד גל, היה ששום פסיכולוג ו/או פסיכיאטר – לא משנה באיזו תאוריה התחמש, באמצעות איזו דיסציפלינה השקיט את ספקותיו, איזו קליקה מקצועית הציעה לו נחמה של טיפשים – אף פעם, בשום תנאי, לא יוכל להבין שום מטופל, לעולם. גל ועוד גל, התבהר לה שזה עניין מוזיקלי, שהיכולת להבין מישהו אחר עוברת דרך היכולת להבין את האופן שבו הוא מפסק את הזמן. כמו שעושה מוזיקאי שמנגן יצירה, כמו שעושה רקדן – מתי לוקח אוויר, מתי מאט, מתי עוצר. שום setting  הכולל ספה או כורסה לצד קופסת טישו לא יוכל להחזיק במידע הזה.
 
ועוד התחוור לה בחדות, שמידת הבריאות תלויה בגודל חור ההצצה שמבעדו הרשו לך להציץ על העולם. כשרקדה, נפתחו כל האפשרויות כולן. הרגעים שחלקה עם דוקטור לימוני, לעומת זאת, הזמינו אותה להציץ מבעד לחור סודי שחפר מציצן מקומי בקיר מלתחות נשים. אסקימו לימוני.
 
בקובץ הסיפורים נקודות לדמותה בוחנת הסופרת ליאת פיש את הקשרים שבין הגוף לנפש, בין השריטה לפריחה. ספרה הקודם, בבחינת כוח עליון, זיכה אותה בפרס שר התרבות לספרות ביכורים.