"עַכְשָׁו כְּשֶׁהַכֹּל בְּעִתּוֹ / וְהַכֹּל בְּעָתָה / כְּשֶׁהַמַּטָּע מוֹשִׁיט וְהָאֲדָמָה חֲרוּשָׁה, / אֲנִי עוֹשָׂה רַק מַה שֶּׁרִילְקֶה אוֹמֵר: / נוֹתֶנֶת לַיֹּפִי וְלָאֵימָה לִקְרוֹת לִי". את השורות האלה כתבה אגי משעול לאחר אירועי 7 באוקטובר. הן נוספו לספר זה ברגע האחרון ממש, כמו בלית ברירה. "עַכְשָׁו כְּשֶׁהַמָּוֶת זוֹחֵל סָבִיב / וֶאֱגוֹזֵי הַפֶּקָאן נִלְחָצִים אֶל קְלִפָּתָם, / אֲנִי מִתְחַבֵּאת בְּתוֹךְ הָעִבְרִית", היא כתבה.
 
שירים זה מכשפות משכלל, מדייק ומביא לכדי שיא את השלב הנוכחי ביצירתה של משעול. הוא נותן מבט ממזרי, חכם וחומל בחייה ובשירתה, מסכם אותם ובו בזמן מפיח בהם רוח חדשה. בלי להסיט את מבטה מן המכאוב, מהאובדן הזוחל תמיד, משעול מציעה בו לאוהבי העברית, גם עתה, מחבוא – של יופי, של אמת, של נחמה.