ספר זה מציע קריאה מחודשת בפרקים אחדים בשירה הישראלית שנכתבה בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. במהלך עשורים אלה נכתבה שירה שנתנה ביטוי לתחושות של אובדן וחסר שהתעוררו לאחר הניצחון במלחמת העצמאות והקמת המדינה. את התחושות הללו יבקש ספר זה לכנות "המלנכוליה של הריבונות". "המלנכוליה של הריבונות" נבעה מהפער בין החזון הלאומי לבין מימושו. היא קשורה לאבל ולאובדן בעקבות מוראות האירועים ההיסטוריים: השואה, העקירה, מלחמת העצמאות, גירוש הערבים והעלייה ההמונית. זוהי מלנכוליה החורגת אל מעבר לתִפלות של "הבוקר למחרת" ולמצב הרגשי השביר שיוחס בעיקר לסופרי דור הפלמ"ח, שתיארו את קשייהם של לוחמי תש"ח ששבו מזוועות המלחמה אל שגרת החולין של המדינה בימי ראשיתה. ביטוייה של מלנכוליה זו בשירת התקופה אינם בהכרח תמאטיים. בתרבות הלאומית הצעירה, שלא אִפשרה להביע את האובדן בגלוי ובמישרין, הייתה השתיקה לנושא מרכזי. הספר מנסה לשחזר את התוכן השתוק באמצעות המשגות תיאורטיות של מלנכוליה ושל טראומה, המשרטטות את קווי המתאר של סבל שמקורותיו אינם ידועים במלואם לסובייקט.