שיר האל – הגיטה, הוא אחד הטקסטים ההודיים הקלסיים המקודשים, ומבחינת רבים – המקודש ביותר. גם במערב נחשב טקסט זה אחד היפים והעמוקים בתרבות הודו ובתרבות האדם בכלל. הגיטה זכתה במעמדה זה הן בשל עומקה הדתי-הגותי והן בשל יופיה השירי. היא נכתבה במאות הראשונות לפנה"ס, אך יש בה הדים לכתובים עתיקים ממנה בהרבה. אפשר לומר שהגיטה מכילה את כל הזרמים הרוחניים של הודו שקדמו לה, ומוסרת אותם לקורא כדיאלוג פיוטי בין האל קרישְְנה לבין הלוחם אָָרְְג׳וּנה.

הגיטה עוסקת בעניינים רבים: מה שבין האדם ליקום, בין האדם לאלוהיו ובין האדם למעשיו. היצירה מבוססת על עקרון אחדות הקיום, היחיד והמוחלט, ואומרת שהעצמי שבכל יחיד הוא אוניברסלי ונצחי. רוחב קיומו של היחיד הוא הכוליות הקוסמית, וכוליות זאת — בדמות האל הנצחי — מתקיימת בכל יחיד, ובכל ישות. זהו המפתח לגאולת האדם: מי שאינו נאחז בצורתו העכשווית עלי אדמות, ואינו משועבד לתוצאות מעשיו, הוא ארעי במופעו העכשווי, אבל נצחי במופעו המוחלט. הספר עוסק, אם כן, בנפש האדם, באתיקה, ובדרך להיגאל. יסוד זה הוא אהבת האדם ומסירותו לאל הנצחי, שמצוי בכל נברא וגם בליבו של האדם. זוהי, אם כך, אהבת האדם את עצמו כביטוי של הכוליות.