מישל פוקו (1984-1926), פילוסוף והיסטוריון צרפתי, הוא מן הדמויות הבולטות במחשבה האירופית והעולמית שלאחר הסטרוקטוראליזם. ``תולדות השגעון בעידן התבונה``, ספרו הראשון המתורגם לעברית, הוא החשוב והייצוגי שבכתביו. תוך כדי תיאור השקפות שונות על השגעון בתרבות המערב מדגים פוקו בספר זה את המתודה ה``ארכיאולוגית`` או ה``גניאלוגית`` שלו. מתודה זו מאפשרת ביקורת על מבנים חברתיים מושרשים ומובנים, כביכול, מאליהם, על ידי חישוף היחסי, ההיסטורי והשנוי במחלוקת הניצב מאחוריהם. במרכז עניינו של ספר זה עומד המוסד הפסיכיאטרי, ופוקו מראה כי החברה האנושית עשתה תמיד שימוש בשעירים לעזאזל כדי להגדיר את ה``נורמאליות`` של האחרים. בימי הביניים היו אלה המצורעים, ובעידן התבונה - המשוגעים. פוקו רואה ועוקב אחר תפיסותיה המשתנות של החברה את השגעון, מראיית המטורפים כגיבורים טראגיים ועד לכליאתם הברוטאלית כפושעים. ספר זה, שהיה אחד ממקורות ההשראה של התנועה האנטי פסיכיאטרית בשנות השישים והשבעים, עורר פולמוס ער והוכר כבעל השלכות חשובות במדעי החברה, ובעיקר בסוציולוגיה, כמו גם בפילוסופיה ובהיסטוריה של הרעיונות.