מייקל אייגן הינו אחד הפסיכואנליטיקאים הבולטים והפוריים בפסיכואנליזה בת זמננו. ניתן למקם את כתיבתו במרחב שבין הפסיכואנליזה הבריטית של ויניקוט וביון לבין הפסיכואנליזה ההתייחסותית האמריקאית, אם כי דמותו הייחודית וקולו יוצא הדופן מקשים במקצת על מיקומו. קושי זה נאמן לגרעין התפיסה והחוויה הפסיכואנליטית לפי אייגן – הפסיכואנליזה שהוא מציע ומתווה הינה רבת פנים, לעולם אינה נחה, מגדירה את עצמה ומיד משנה את הגדרתה, תמיד בתנועה, פושטת ולובשת צורה.
 
ספר זה, תחושת מוות נפשי, שהינו ספרו הראשון של אייגן שמתורגם לעברית, מהווה לדעת רבים את אחת מפסגות חשיבתו ויצירתו. ניתן לראות את מכלול כתביו של אייגן כחיפוש מתמשך ומתפתח אחר חוויית החופש של האדם, המתהווה מתוך תנועה בין מגוון החוויות הנוצרות בתוכו, במגעו עם זולתו ובהתמסרותו מלאת השחרור והאימה להשפעתם הבלתי פוסקת של החיים עצמם. בספר זה מרחיב אייגן חיפוש זה אל תוך חוויית המוות הנפשי, הכאב והאבדן.
 
חלקו הראשון, התיאורטי, של הספר עוסק בסקירה ובהמשגה מחדש של חוויות אלו במשנתם של פרויד, קליין, ויניקוט וביון.
 
חלקו השני, הקליני, מתאר, בעיקר באמצעות הצגות מפורטות של מפגשים טיפוליים, את הביטויים השונים שחוויות המוות הנפשי, הכאב והחסר מקבלים במגוון של מצבים נפשיים ומצוקות חיים.
 
להשקפתו של אייגן, חוויות אלו יכולות להיות ממיתות והרסניות ולהוליך את האדם במעגלי מצוקה חוזרים ונשנים, או להוות חלק מתנועה דיאלקטית של תחושת מוות-תחושת חיים. כך מנסה אייגן להוביל את מטופליו ואת מפגשיו איתם, כמו גם את הקורא, במשעולים של מתח חרדתי ושל שמחה, של אבדן ושל גילוי, של תחושות ריקות ודיכאון ושל עוצמה של חיות.
 
התנועה בין כל אלה, מראה אייגן, הן בניתוחיות התיאורטיים והן באמצעות מגוון ההמחשות הקליניות, היא שמאפשרת לאדם להרגיש חי, ממשי ובעל משמעות.
 
אייגן נחשב לאחד מהפסיכואנלטיקאים החשובים הפועלים כיום. הוא מלמד בתוכנית לפוסט-דוקטורט באוניברסיטת ניו-יורק ועד 2008 שימש כעורך של כתב-העת Psychoanalytic Review.