כרך י"ח של כתב העת דחק.
 
הרדיקאליזם האמיתי הוא השמרנות. דחק מאמין כי יש צורך בתשתית וביסודות מאוד מסוימים כדי לעסוק בספרות באופן מהוגן. נשמת אפו של דחק היא המסורת. אליוט לימד אותנו כי: "אין זה נכון להפר את הכללים בטרם למדת כיצד לציית להם". לא נוכל להתקדם ולהשתחרר מן הנוסח הזכי, מבלי להכיר את תפישותיו של פאונד. לא נוכל להשתחרר מן המחשבה הליבראלית הרופסת מבלי שנכיר את רוחו האמיתית של רובספייר. דחק מבקש להחזיר את הדיון הממשי לספרות ואת הספרות הממשית לדיון. ובה בעת, להדיר, באמצעות המורכבות והרצינות, את מיני השארלטנים שמצאו מקלט בשורותיה של הספרות מבלי שנדרשו לתת דין וחשבון. דחק מבקש לחזור לעמדה השמרנית שקובעת כי בלי קריאה אין כתיבה וכי אין בכוחו של הבור לגעת באמת.​ המטרה היא לייצר כתב עת שיהיה בלתי נגיש עבור חלק ניכר ממה וממי שמכונה כיום "המיליה הספרותי"; כתב עת שיצליח לשמור על רמת דיון שמחייבת קריאה ומחשבה (צמד מילים שדי בו כדי להטיל מורא על מרבית, עסקנינו, סופרינו וקוראינו), ותוך כך לייצר שדה ספרותי ממשי, שבתחומו, הופך העיסוק בספרות לאפשרי. את אותו שדה, נבקש לכנות בשם שכבר נשתכח מתודעתנו בהקשר הספרותי (ואולי גם בהקשרים אחרים) – מרכז. ואין כוונתנו, בשום פנים ואופן, למרכז פוליטי־פנים־ספרותי כמו זה שהורגלנו אליו, או לניסיון לקלוע לדעת הקהל או לתכתיבי האקדמיה המתחלפים, כי אם למרכז שמתהווה ויתהווה מתוקף משקלו הטקסטואלי גרידא. מתוקף המסה הקריטית. נבקש להשפיע טעם ולחנך להבנת ספרות טובה.