סיפורו של העיתונאי ההרפתקן ג'רמיה נ' ריינולדס (1799–1858), "מוקה דיק או הלווייתן הלבן מהאוקיינוס השקט; דף מפרק יומן", ראה אור בכתב העת הספרותי הנפוץ "נִיקֶרבּוֹקֵר" הניו יורקי, ועשתה לו פומבי לראשונה בדמיונם של שוכני יבשה בשנת 1839. אלא שבין יורדי ים בני נַנְטָקֵט הוא נודע עוד מראשית המאה, אז פגשו בו לראשונה באזור האי מוצ'ה (מוקה בהגייה אמריקנית) הסמוך לצ'ילה, ונעשו לאויבים מרים. הלווייתן העצום, משונה המראה ועז הרוח, נארג להווי חייהם כדמות מיתית, מושא יראה וכיסופים, הגביע הקדוש של קברניטי ציידות לווייתנים. סיפרו עליו שחמק ממאה ניסיונות צייד, ושהטביע לא פחות מעשרים ספינות. אף האיש שקטל את מוקה דיק, המספר הפנימי בסיפורו של ריינולדס, מצייר בעלילתו אותה מטפוריקה נושנה מתקופת האבן הקדומה: חיה כבירה ולעומתה ציידים זעירים. גדולתו ואימתו של הטבע לעומת קטנותו (ונועזותו) של האדם. אותו סיפור אפי ידוע, שסיפרו בדרכם גִלגָמֵש וח'וּמְבָּבָּה, אודיסאוס והקיקלופ, אחאב ומובי דיק." אין ספק שהרמן מלוויל הכיר את סיפורו של ריינולדס, והשתמש בחומריה בכתיבת האפוס המודרני שלו: "מובי דיק או הלווייתן" (1851). מקובל לראות במוקה דיק אביו הביולוגי של האנטגוניסט המפלצתי מהרומן האמריקני הגדול. [יהונתן דיין, מתוך ההקדמה לספר].