דווקא בתקופה זו שבה דומה כי העולם, ובכללו כמובן המזרח התיכון, נמצאים על סף מלחמה גדולה ואולי אחרונה, מצאנו ניצוצות של אור ותקווה אצל שטפן צווייג, בספר "האחדות הרוחנית של העולם". צווייג, הסופר שראה את עצמו אזרח העולם ונאבק למען האידיאל האנושי ביותר: יצירת אחדות אנושית רוחנית, מתוך הבנה ששלום וצדק אפשריים בין כל העמים. אומנם צווייג, שחווה שתי מלחמות עולם שמוטטו את עולמו הרוחני, שלח יד בנפשו בגיל שישים, אולם הדברים שנשא בעשרות הרצאות ברחבי אירופה וביבשות אחרות, שידורי הרדיו ששידר והמאמרים שפרסם, מאפשרים לנו לקוות גם היום, ש"תמיד אחרי המשברים המסוכנים ביותר באות ההחלמות המכריעות". [ראובן מירן]
 
המסר המרכזי העולה מהגותו של שטפן צווייג הוא ריאליזם מלא תקווה. צווייג מעולם לא התעלם מן המציאות של הרס, רצח וסבל, אך סירב לראות בה את המילה האחרונה. הוא לימד את קוראיו ואת שומעיו, בני לאומים וגילים שונים כי עליהם להיות עיקשים ולא לוותר על האידיאלים שלהם, גם כשהמציאות מנוגדת ומתנגדת. הוא האמין בלב שלם בכוחה של הרוח האנושית, גם כשהכוח הגס מנצח לכאורה. "עלינו למצוא תמיד את ניצוצות האור והתקווה ולהצביע עליהם, גם בתוך הלילה הסובב אותנו". הוא קרא לאחריות אוניברסלית, לסולידריות אנושית שמעבר לגבולות. "גם בשעות האפלות ביותר, האמונה בהיתכנות של יצירת הבנה בין בני אדם אינה נכבית לחלוטין", העיד שוב ושוב. [שרה אוסצקי לזר, מתוך אחרית הדבר].