הביופוליטיקה משעבדת את הגופים במטחים של דימויים וסיסמאות. הגוף, מצידו, שב וחומק מההזדהויות ready-made. ההתענגות עולה על גדותיו, מפתיעה אותו, קודחת בו חורים "טראומטיים". גוף זה, המדבר על ומתוך הטראומה הזאת, האנליזה מזמינה לחנות אצלה, על הספה.
 
הוראתו האחרונה של לאקאן ניגשת אל ההתענגות מהכיוון ההפוך לתעתועי ההדוניזם. נקודת המוצא לאנליזה היא הסימפטום שגורם סבל, והנטייה היא לצמצמו דרך המובן, ההיסטוריה והלוגיקה של הסימפטום. או-אז הוא עשוי להיכתב אחרת, לחולל אֵפקטים של יצירה – אמנותיים או אחרים. כך, לאקאן שקורא את ג'ויס מבקש לחלץ מתוכו לשון היכולה לשמש משכן להתענגות ולהראות את הלוגיקה שלה.
 
משנוכחים במבואות הסתומים של הקונפורמיזם ובצל הסגרגציה שהוא מטיל, כל שנותר הוא לשאת את הגוף שיש לנו, ולתת תוקף ל"קניין" ראשוני זה כְּמה שיכול למקסמיה של ההוויה ולשרידי יוקרתו של האב.
 
ד"ר אריק לוראן, מחבר הספר ההופכי של הביופוליטיקה, הוא פסיכואנליטיקאי, פסיכולוג, חבר האסכולה של הסיבה הפרוידיאנית ונשיאה לשעבר של האגודה העולמית לפסיכואנליזה.