בשנות חייהם האחרונות של הוריו כתב ניצן ויסמן ביומנו על שקיעתם ועל ההמתנה למוות, ואז על האבל ועל הריקנות שאין לה מנחם. "אולי הספר הבא שלי יהיה עליהם," כתב ביומנו. "על חייהם שדועכים לנגד עיני, שנותיהם היפות והתקוות והאהבה שפרחה, והימים הטובים שהתחלפו בפחות טובים והאופטימיות שמתחלפת בערוב היום בפסימיות. בינתיים אני נמצא איתם וכותב הערות ביומן."

וכך היה. פרקי היומן הפכו לספר הזה שבו מתאר ויסמן את החיים והמוות ללא כחל ושרק. הוא מתאר את התאיינות אביו המבולבל והאהוב, החשוף, השקט והתמים, ואת הגסיסה הנרגנת, המכאיבה כל כך, של אמו החזקה והדעתנית. 

הוא מתאר את האהבה הגדולה שהייתה בין הוריו ואת העייפות והייאוש שלו בהתמודדות חסרת־התוחלת עם סבלם וסבלו.
 
כוחו הגדול של ויסמן ככותב הוא ביכולתו לתת מילים להוויה אנושית מורכבת, מסוכסכת ורבת גוונים. ביומן פרידה הוא מעניק לקוראיו לא רק שותפות אינטימית ברגעים עמם כולנו התמודדנו או נתמודד, אלא גם כלים לעבודת האבל ולעבודת החיים בכלל: מילים הנבחרות בקפידה ומפלסות דרך בכאוס הרגשי, מכוונות אותנו לשוב ולאחוז ביסוד יציב, יסוד החיים. 
 
יומן פרידה הוא ספרו החמישי של ניצן ויסמן. קדמו לו: על גבול יערות הרוזמרין, ארוחת בוקר ישראלית, מקום, והמחברות השחורות של קרול שוורץ, כולם זכו באהבת הקהל ובשבחי הביקורת.