ליתיום וסכיני הגילוח שבתוך המרשמלו הוא ספר שעיקרו רישום תנודות התודעה בין טירוף לידיעה, תוך הטלת ספק בתפיסת המציאות המקובעת והמוכרת.  
 
אם לצטט ביקורת עכשוית "צללתי ועפתי... שירים שיש בהם אור וחושך, בשר ורוח, שפה ואותיות שהופכות לגוף ולהיפך. סחרור נהדר בין שכבות הקיום... (שירים ש) סחפו אותי דרך שדות תעופה והודו, ומסדרונות ורצפה ותקרה שהתערבבו. זה נהיה טיול בצבע אסיד ויצאתי ממנו מתפעלת" (שירי ארצי)
 
ואשכול נבו מוסיף: "השירים של ליאת ברד נכתבו בחירוף נפש. אין פה מילה אחת שלא נחצבה מכאב. ועם זאת הכל מלא יופי ואהבה ותשוקה. קראתי את הספר לאט לאט, שלא ייגמר לי."
 
ובנימה אישית, כתבתי אותו כי מאז צורות של יונה וולך לא מצאתי את השתקפות עצמי בכתובים. לא מצאתי טקסטים שיתיחסו למצבי תודעה שאינם קונבנציונלים, לא כאל עדות למחלה שיש לרפא, אלא כשער לידיעה, מתוך התבוננות רחבה, שאינה שיפוטית, על מצבי תודעה שהם בפשטות – אחרים.