דוד בן־גוריון הניח שורה של בעיות ושאלות מדיניות, חברתיות וערכיות שישראל מתמודדת איתן עד היום. מכאן הרלוונטיות של פועלו וסיפור חייו. כמות גדולה מאוד של חומר ארכיוני בלתי מוכר עד כה מאירה באור חדש את עוצמתו, מעלותיו והישגיו, מגבלותיו, חולשותיו וכישלונותיו גם יחד. הוא היה איש מרתק. רבים העריצוהו ומתגעגעים אליו כמנהיג לאומי עם חזון ותקווה, מדינאי נועז עם יושרה. אחרים שנאו אותו כפוליטיקאי כוחני, פלגני, קדורני ולא אחת גחמני. אך רק מעטים ידעו לפענח את צפונות דמותו המורכבת של האיש מאחורי המיתוס. הוא היה מלא ניגודים וסתירות - וידע זאת: “אם תבדוק את יומני בשיטות של ביקורת המקרא,“ כתב פעם, “]...[ תוכל להוכיח שיומן זה נכתב בעצם על ידי שני אנשים שונים שחיו בתקופות שונות.“ הנה יכולת ונכונות להתבוננות עצמית רגישה ואמיצה; גם היא עשתה אותו לדמות מסקרנת כל כך. כמו בשבעת ספריו הקודמים על המדינה והשואה, שתורגמו ל־ 14 שפות, שוב מציע תום שגב ספר סוחף ומאתגר ובו שורה של גילויים מפתיעים ואבחנות מקוריות. רוח־המרד: בבוקר חורפי של 1908 , באחד משדות סג'רה, סמוך לאחר עליית החמה, הילך לו בן־גוריון בתלמי מחרשה וצמד שוורים, שקוע במחשבות וחש כבחלום. סג'רה היה כפר ערבי בגליל התחתון ששידר שלווה; נוסע מאירופה שסייר שם בראשית המאה ה־19 התפעל מקוצי הארטישוק שהקיפו את הכפר בפריחת קיץ סגולה. מכתביו הראשונים מסג'רה שידרו התעלות נלהבת, כמו נשלחו מאלדורדו גלילית. מרחוק נראה הקצה הדרומי של הכנרת. צבעה כצבע השמיים וצבעם כצבע האגם, סיפר בן־גוריון לאביו, "תכלת עמוקה וחולמת". כשסערו גליה - הייתה משחירה: "תלתלי הקצף הלבנים מוסיפים חן מיוחד לשחור המים ואתה עומד משתומם למראה ושואל: מהיכן בא לתינוק־ים זה רוח־המרד?" אולי כעסה הכנרת על שכלאו אותה בין ההרים, הרהר. בצפון התרומם החרמון המושלג, "זקן ההרים", כפי שכתב, "בלוריתו הלבנה צופה את פני כל ארץ הגליל", ובדרום, "מתנשא בבדידותו" - התבור. אי אפשר שלא לחלום כשחורשים את אדמתה של ארץ ישראל, קבע: בקסמיה ובהוד גווניה - היא עצמה כולה חלום.