ציפי מונט, אנתרופולוגית ודולה ותיקה ורבת ניסיון, ערכה מסע חובק יבשות בחיפוש אחרי ידע עתיק על הריון, לידה וחיים. היא ביקשה לאחוז בקצה גלימתן של המיילדות הזקנות, השבטיות, המסורתיות, לפני שאלה נעלמות מן העולם, כדי להעשיר את הפרקטיקות המקובלות בעולם המערבי בידע העתיק. היא ישבה לצד מיילדות זקנות ומנוסות במדגסקר, בהודו, בשבטי האינדיאנים בדרום דקוטה, באלסקה, בהרי מחוז טאפילה שבירדן ובמקומות אחרים בעולם, שמעה את סיפוריהן של המיילדות, הביטה בהן כשתמכו בצעירות השבט שכרעו ללדת וכתבה ביומני המסע שלה מה שראתה, חשבה והרגישה. כך כותבת מונט במבוא לספר המרתק, החשוב, האינטימי והחובק־עולם הזה: "אני רוצה להציל את הידע ה'סבתאי', המסורתי, לשמר את מגע היד המחוספסת בלחיה של היולדת, את ההצעה הפשוטה שיש בו. אבל אני לא מתרפקת על העבר באופן נאיבי. בתרבות המערב יש אמצעים שונים לשיכוך כאבים, לפתור בעיות ולהציל חיים, לשמור על היגיינה ולעקוב אחרי מהלך הלידה. לא כדאי לוותר על כל אלה. אבל עם הקידמה, משהו חשוב הולך לאיבוד. נשים איבדו את האמונה ביכולתן ללדת, נוצר ריחוק מהגוף ותחושותיו, ונולד פחד גדול מהמפגש עם תחושות לא מוכרות בלידה. נשים מאבדות שליטה על תהליך הלידה, הן נכנעות לדרך המקובלת כיום וזונחות את הדרך המתאימה להן."