שיחותיי עם קליאו הוא מעין מסע "דמיוני" באירועים אמיתיים, שעילתו תחושת הזדעקות נוכח מערכה מתוזמרת להנדסת התודעה, לפגיעה בחופש הביטוי ולתעשיית נרטיבים מופרכים וכפייתם, שכוונתם לברוא תמונת עבר נוחה יותר לשרות ההווה ועיצוב העתיד.
 
כחלק מזה נבחנות תקנות "חוק הארכיונים", שמאז 1955 כמעט ולא הותאם לאורחות הקשב והמידע של חברה פתוחה וחופשית. תקנות הקובעות את תקופות החיסוי של תיעוד בטחוני, אשר במהלך השנים האחרונות הוארכו מ־50 ל־70 ומ־70 ל־90 שנה ומי יודע בכמה שנים יוארכו עוד בהמשך. כן נדונות שאלות בדבר מדיניות השמירה והביעור של תיעוד המדינה. סוגיה, אשר מקופלת בה התשובה לשאלה כמה תיעוד ומאיזה סוגים שומרת מדינה לצמיתות, מי מבטיח את האותנטיוּת שלו, מי קובע מה יישמר ועל בסיס אלו אבני בוחן. התיעוד אשר יאפשר – או לא – בתום תקופות החיסיון – 'לפתוח' את אותו צוהר דמיוני דרכו יוכלו "לראות" את תמונת העבר של הדורות שחלפו.
 
מסע שעילתו תחושת הסכנה המלחכת, שאם הציבור הישראלי לא ייצא להגנה על מעמדו של גַּנַּז מדינה חופשי ועצמאי, אחד משומרי הסף, האמור להבטיח ולבצר גם את זכויות העיון כערך יסודי בדמוקרטיה בישראל, הרי ש"מה שאין רואים מכאן, לא נראה גם משם".
 
טוביה פרילינג, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת בן גוריון, שימש בין השנים 2001 ל־2004 גנז המדינה.