בכרך זה כונסו שירות ותפילות של הלל צייטלין (1942-1871), שעל כולן שורה רוחו הייחודית כ'מבקש אלהים בארץ עד לכדי שגעון'. היה זה ז'אנר מעט משונה, מעין פרוזה, מעין שירה, הבעת נפש ללא מחיצות; ז'אנר נעדר גבולות וגדרים שבו יכול היה להביע את כיסופיו וגעגועיו הפנימיים. הוא הושפע כאן משירה רליגיוזית בת הזמן, מתפילות של חסידים, אך גם מתפילות שמצא בכתבי שבתאים ובכתבי אוגוסטינוס. יש כאן מבעים ניאו־רומנטיים ידועים, לצד זעקות שבר על הסתרת פני האל וערגה לעולמות אחרים.