אשר צבי גינצברג פרץ בסערה אל הזירה הציבורית ב־1889 במאמרו "לא זה הדרך", שחשף אותו בבת־אחת כפובליציסט אמיץ, חד מבט וצח סגנון, והניף אותו למעמד של מנהיגות בתנועת חיבת ציון. במאמר זה נקבע כינויו הספרותי, אחד העם. בשנים הבאות התגבשה תורתו, שהציבה את מושג הלאומיות היהודית ככוח מלכד שהוא תחליף לדת. היא הציעה לבני זמנו פתרון לסתירה בין חילוניותם לבין זהותם היהודית, ואִפשרה להם לדבוק במורשת התרבותית הלאומית בלא הכרח להתחייב לקבלת עול תורה ומצוות. הכרזותיו הנועזות על החופש הנתון לו לבחור כראות עיניו ממסורת אבותיו ולהישאר עם זאת נאמן ליהדותו היו עבור צעירים רבים, ובראשם ח"נ ביאליק, אמירה משחררת.
 
קובץ זה משרטט דיוקן מרוכז של אחד העם הצעיר. הוא כולל שמונה מאמרים מן השלב הראשון, הרדיקלי, בהגותו, שנחתם עם כינוס מסותיו בכרך הראשון של "על פרשת דרכים" (1895).