בספרו החדש, שנייה אחת רודפת אחריי כבר חמישים שנה, אריה טרינקר מציב בפנינו שירה צלולה, שירה שבונה גשר בין העולמות – בין "אז" ל"היום", בין "שם" ל"כאן" ובין "אני" ל"לא אני" – שירה שמצד אחד מביטה אל עין הזוועה, אימת המלחמה, לתוך "לוֹעַ תּוֹתָח טַנְק"; ובו בזמן גם נחלצת מתוך המוות אל הפיוטי - מביטה "בְּלַיְלָה בָּהִיר" אל "יָרֵחַ שֶׁל כֶּסֶף", רואה "יָרֵחַ כָּתֹם עַל גִּבְעָה חִוֶּרֶת מַפְצִיעַ לְאַט אֶל הַשֶּׁקֶט" ומקוננת מרה כאשר אינה שומעת עוד "מַנְגִּינוֹת בְּעָלִים". במלים אחרות, שירה המלמדת אותנו לחוש את הפיוטי ביומיום, את היפה שבנורא, ובאופן עמוק: את החיים לצד המוות. 

אך בכך אין די. בספר זה, אריה טרינקר מוליך אותנו מן העבר אל ההווה, אל מועקת הימים הללו, קיץ 2023, ימים בהם המדינה עוברת מהפך גדול – ובשירים נמצא לכך הד גדול.